הלוויים מפיקי השמן והמסע להודו

הזמן הוא שנת 175 לפני הספירה לערך, מועדן של גזירות אנטיוכוס ה-4 (אפיפנס) שליט הממלכה הסלווקית. אנטיוכוס אפיפנס החליט להשית לוח שנה אחיד ברחבי האימפריה בה שלט, וכשהגיע הצו לארץ ישראל, נתקל בהתנגדות של מוסד הכהונה הגדולה. כידוע, חגי ישראל ודת ישראל, קשורים ללוח השנה העברי (ונקבעים בהתייחס לשמש ולירח), בעוד שהלוח אותו רצה להחיל אנטיוכוס, מסתמך על השמש. המשמעות הברורה של זה, היא התנגחות בדת ישראל, והכהונה החליטה שלא לשנות את לוח השנה בהתאם לגחמתו של שליט נוכרי.
 

כתוצאה מהתנגדות זו, הכהן הגדול באותה העת, חוניו ה-3, סולק מתפקידו ואחיו יאסון (יהושע) הושם כמחליפו במינוי פוליטי. כפועל יוצא מכך, הופסק נוהג הכהן הבכיר, שהיה נהוג מאז ימי אהרן הכהן, אחי משה רבנו והכהן הגדול הראשון. מהכתבים עולה, שחוניו ה-3 נרצח באשפרטה (ספרטה) כפי הנראה, ואת מקומו בסדר הירושה תפס בנו חוניו ה-4, שאף הקים בית מקדש נוסף בעיר טרמו היא לאונטופוליס, תל אל יהודיה המודרני (באי יֵב, אלפנטיין במצרים).

אבותינו היו צאצאי אהרן הכהן משבט לוי, שהתגוררו בגליל ועסקו במתן שירותי דת לעם ישראל באזור מושבם. עיסוקם המרכזי נסב סביב הפקת שמן מזיתים, בעיקר למטרות פולחן. הפלג אליו השתייכו אבותינו היה נצר לתומכי אליהו הנביא, במסעו כנגד איזֶבֶל המלכה – אשת אחאב מלך ישראל, במחצית המאה ה-9 לפני הספירה – ועובדי הבעל בארץ ישראל ובממלכת ישראל בפרט. כפי הנראה, אבותינו היו מעשרים וארבע משמרות הכהונה והשתייכו למשפחות מלכיה וידעיה, שהתגוררו בגליל באותה העת.

לאחר גזירות אנטיוכוס אפיפנס, הכהן הגדול חוניו ה-3, שסולק מתפקידו, הקים את קבוצת מתנגדי הגזירות שנקראו לאחר מכן צדוקים (בית צדוק ממשמרת ידעיה). מתוכם התפלגה קבוצה, שעזבה את ארץ ישראל, ומאזור קדש ברנע יצאו לכיוון מצרים, בה הייתה קהילה ישראלית מבוססת, וביניהם כוהנים.

במהלך שהותם במצרים, ומסיבה לא ידועה, החליטו אבותינו להמשיך הלאה לעבר ארץ הודו, לעיר קרינגאנור Cranganore, שקהילת השינגילי (שנקראו לאחר מכן יהדות קוצ'ין, והעיר נקראה לעתים גם קודאנגלור או מוזיריס העתיקה), חיה ושגשגה בה, בעיר שנחשבה העיר ה"ישראלית" הראשונה בהודו. על מנת להגיע להודו, הועמסו לפחות שלוש ספינות, כשאנייה אחת התפצלה מסיבה כלשהי, ועם נרטיב דומה לזה של קהילת הבני ישראל, יצרה עם הזמן את קהילת הלמבה במזרח אפריקה (בשלב מאוחר יותר, השתלבו בקהילה גם סוחרים מיהדות תימן).

לפחות שתי אוניות המשיכו במסען לעבר הודו, ואחת מהן הגיעה לעיר היעד קרינגאנור והשתלבה בקהילה היהודית המקומית. הספינה האחרת, ולפחות אחת, עליה היו אבותינו ואימהותינו, עלתה על שרטון מול חוף מנדווה (אזור האיים
הנארי-קנארי). מסופר שהספינות היו בדרכן לנמל צ'יאול העתיק, ויש המייחסים אותו לארץ אופיר, המוזכרת בתנ"ך.

אני שומע ברוחי, את קולו של סבי, הלוחש שהיה זה בט"ו בשבט. כנראה שהייתה סערה לא מוסברת, בטן האנייה נבקע והמים חדרו אליה. בהלה אחזה בכל נוסעיה, ואנשים ומשפחותיהם קפצו למים בקול שאון, והתפללו לישועה מאלוהים. הספינות שקעו במצולות, ויש האומרים שכאלף איש ואישה טבעו ונסחפו לחוף נוגאו (מספרים צנועים יותר, מדברים על מאה איש ואישה). ילד הינדי מקומי, כבן 8, הגיע לחוף ומחזה מזוויע נגלה לנגד עיניו. על החוף היו שרועות המוני גופות בבגדים קרועים או עירומים לחלוטין, ושברי עץ וציוד סובבים אותם. תווי פניהם לא היו מוכרים לו. עיניהם היו כחולות וצבע עורם שחום - זית. הילד רץ לביתו, וסיפר להוריו את אשר ראה.

הוריו חשבו בתחילה, שזהו דמיונו המפותח וכי הוא מתלוצץ, אך המבט המבועת בעיניו גרם להם ללכת איתו. הילד הוליך את הוריו אל החוף, והמחזה המבעית נגלה לפניהם. המומים ועצובים, הם הניחו שהגופות נסחפו לאחר טביעת ספינתם, והלכו לקרוא לכל בני הכפר. לאחר דיון עם כהני הדת הברהמינים, הוחלט לעשות את הדבר הנכון בעיניהם, ועל פי מסורתם ומנהגיהם - לשרוף את הגופות.

הם הקימו מדורות ענק, והחלו משנעים את הגופות לכיוונן. מהחום העז שנוצר, חלק מהניצולים החלו להתעורר. המקומיים המבוהלים וכהני הדת הברהמינים, הורו להפסיק מיד את השריפה ולברר מי בחיים ומי לאו. הניצולים ההמומים, שלמרות שהבינו יוונית, נוסף על עברית וארמית, לא הבינו את שפת אנשי המקום. הם נוכחו לדעת שאיבדו את משפחותיהם, את חבריהם, את כל רכושם, ואף את ספרי ייחוסם. המתים נקברו, לבקשת הניצולים, בשני תלים בנאוגאו – אחד לנשים ואחד לגברים – הקיימים עד היום.

שבורי לב, התפצלה קהילת הניצולים לשתי קבוצות עיקריות. קבוצת ניצולים אחת, הקימה קהילה נפרדת, שקיבלה על עצמה את הדת ההינדית. הם נקראו "צ'יט פאווואן ברהמין", אלה שיצאו מן האש. על פי מסורתם, פורושראם Poroshram  הפיח בהם חיים ליד הרי סאהידארי, והם הקימו את העיר העתיקה צ'יפלון Chiplon.

קבוצה אחרת, שמנתה כשבעה ניצולים גברים ושש או שבע נשים, היו אלה שיצרו את הבסיס לקהילתנו, קהילת הבני ישראל מהודו, והברהמינים לקחו אותם תחת חסותם.
כשנשאלו מאין באו, הצליחו להשיב: "הגענו מהארץ הצפונית לכאן". עם מותם, נקברו 7 הניצולים בנאוגאו, וגם היום ניתן לבקר בקבריהם, המוקפים אבני בזלת.

לשתי הקבוצות סיפור מוצא דומה, ואף הייתה תקופה שנישואים בין הקבוצות היו נהוגים ומקובלים. אפשר להבחין בדמיון פיזיולוגי בין שתי הקבוצות, כמו למשל בצבע עיניהם האפרפרות- כחולות.

 

שאנוואר טלי או הטלי ישראל

בני ישראל, שעסקו במלאכת הפקת השמן, מהתקופה בה הפיקו שמן מזיתים בארץ הקודש, החלו לעסוק בהכנת שמן בהודו. אך כיוון שזיתים לא היו בנמצא בהודו, החלו לייצר שמן מזרעי שומשום ומקוקוס. יש האומרים, שהם אלה שהציגו את ייצור השמן המתקדם להודו, וכונו שאנוואר טלי כלומר דורסי שמן שומרי שבת, או לעתים טלי ישראל.

בהמשך פנו לחקלאות ולנגרות, ובשלב כלשהו, החלו להציע שירותיהם כאנשי צבא. בתפקידים אלה הבריקו בדרגות קצונה בכירה בצבאות ובציי השלטון המקומי, שהתחלפו מעת לעת, ביניהם צבאות המרהטים, צבאות המוגהולים, ובהמשך כמובן גם הצבא הבריטי. כקהילה אינטלקטואלית, היה זה אך טבעי שעם הזמן, יפנו גם לאומנות, רוח ופוליטיקה.

 

הקשר לקהילות יהודיות אחרות בהודו ובעולם

הקשר בין בני הקהילה לקהילות אחרות מבין יהודי הודו, היה די רופף ולא יציב. הוא הדבר בהתייחס לשאר יהדות העולם. מעת לעת, קבוצות נוספות נטמעו בקהילה, ביניהן פליטים יהודים מרדיפות מוחמד בחצי האי ערב, סוחרים יהודים מפרס (שהיוו את הבסיס למשפחות פזרקר ושאפורקר,לדוגמה).

שמועות אודות הקהילה, הופצו על ידי שליחי הנצרות המוקדמת שהגיעו להודו. דוגמה לשליח כזה היא השליח מתי, שהגיע לארץ הודו, וכששב, סיפר על בני ישראל, שנתקל בהם ביישובים לאורך חופי הודו. האזכור הזה מתוארך למאה ה-1 לספירה לכל המאוחר. על פי עדות נוספת, מסופר, שהסוחר בן המאה ה -10, אברהם בן-יגו ממצרים, בעל מפעל ברונזה בהודו, שפעל בין השנים 1149-1132, שתעודותיו נמצאו בגניזת קהיר, למעשה היה בן לקהילת בני ישראל מהודו.

 

בנימין מטודלה, בן המאה ה-10, מציין אף הוא בספרו "מסעותיו של רבי בנימין", את נוכחות בני-ישראל בהודו. הנוסע הערבי בן המאה ה-10, מיסאר בין מוחלחיל מדווח במסעו לצ'יאול שבעמק הקונקאן: "מוסלמים, נוצרים, יהודים ועובדי אש מתפללים במסגדים, כנסיות, בתי כנסת ומקדשי אש."

 

תגליות דויד – אחיו של הרמב"ם

הקשר המתועד הראשון, מתוארך סביב השנה 1160 לספירה, כאשר דויד, אחיו של הרמב"ם, הגיע לחופי נאוגאו, כשספינת הסוחר עליה הפליג נטרפה או עלתה על שרטון והוא נסחף אל החוף. נאמר שאדם ממשפחת אווסקר, הצילו. הוא ראה ילדים קטנים, כבני חמש עד שמונה, משחקים בכדור על חוף הים. להפתעתו, הילדים העירומים היו נימולים, דבר שנראה לו חריג. אומנם ישנם גם מוסלמים החיים באזור, אך הם לא נימולים בגיל צעיר שכזה, חשב לעצמו. כששמע על קהילה מסתורית, המתרגלת מנהגים שונים מרוב בני המקום, כמו שמירת שבת, התעניין מאוד במקורם.

דויד עקב אחר נשות הקהילה, והבחין כיצד הן בוחרות רק את הדגים הנחשבים לכשרים בשוק המקומי. הוא גם בירר על אודות מנהגם, לערוך ברית מילה לבנים זכרים בהיותם בני שמונה ימים. הוא למד, שהם קוברים את מתיהם באדמה, שלא כמנהג רוב בני המקום האחרים. הוא גילה, שהם מסתגרים בבתיהם ביום הכיפורים, לו הם קראו חג הדלתות הנעולות, והופתע לגלות שהם חוזרים על תפילת "שמע" בכל אירוע חברתי ודתי. הוא גילה, שלרוב אין הם מבינים את המילים עצמן, אלא רק את משמעותן לפי מסורת שהועברה בעל פה במהלך הדורות.

לאחר כשלושה ימים של בירורים, חשף בפניהם את זהותו, ובחר שלושה יורשים צעירים ממשפחות מבוססות: שאפורקר, ראג'פורקר וג'יראדקר.  הוא הכשיר ולימד אותם את רזי דת ישראל, שנטשטשו במהלך הדורות. תפקידם נקרא קאג'י או קאזי Kaji. אלו עברו מכפר לכפר, והעניקו שירותי דת כגון חתונה, אבל ופתרון סכסוכים.

דויד, אחי הרמב"ם, כתב לאחיו על כך, והרמב"ם מזכיר באחד ממכתביו קבוצה הנקראת בני ישראל, אשר יושבים בהודו, ואת מיקומם. חלק ממכתביו של הרמב"ם, בנוגע לבני ישראל מהודו, נמצאו בגניזה הקהירית, ובהם הוא מספר לקהילות במזרח הקרוב ובאירופה על אותם בני ישראל מהודו (איגרתו לחכמי לוניל בצרפת משנת 1194).

רשמית, מסופר שדויד טבע בחופי הודו בשנת 1169. על פי מסורת בני ישראל מהודו, הוא למעשה נרצח בחוף הים של הקונקאן כחמש שנים לאחר הגעתו להודו. יש הטוענים, שהשתקע בבוכרה על פי הזמנת האמיר המקומי, והוא הוא אבי משפחת מוסאיוף הידועה.

במשך כחמש מאות שנה נוספות, שוב לא היה קשר רציף בין קהילת הבני ישראל מהודו, לשאר קהילות ישראל. במהלך תקופה זו, התפתחה השפה הישראלית/יהודית המקומית, והניב הייחודי לבני העדה קיבל את שמו:"מרהטית-יהודית" או "מרהטי של בני ישראל".

 

דויד יחזקאל רחבי ודויד בן מימון – האם מדובר באותו אדם?

כעבור חמש מאות שנה, ועם בוא הסוחרים ההולנדים ואנשי הקשר שלהם מיהדות קוצ'ין וממשפחות רבאן Raban  ורנגון Rangon, נוצר קשר מחודש עם הקהילה. בשנת 1638 נכתב על אודות הקהילה על ידי ההולנדים ומתרגמיהם מיהדות קוצ'ין. בתחילת המאה ה-18 הופיע אדם בשם דויד יחזקאל רחבי (1694-1772), אשר השקיע ברפורמות דת מודרניות לאותה תקופה, והעבירן למשפחות הקאזי מחדש. יש הטוענים, שהוא למעשה זה שנרצח בחוף הקונקאן. קברו מצוי בכפר סארל Saral שליד אליבג Alibag  (נאמר שמצבתו הועברה משם לקוצ'ין, וכעת היא נמצאת בחצר בית הכנסת פארדאסי וברורה לעין).

 

ייתכן שבגלל שמם הזהה, התואר רחבי המשותף להם, ומעיד על מוצא מצרי, סיפוריהם של שני הגבירים התמזג לאדם אחד. הטוענים שמדובר באותו אדם, מבטלים את התייחסותו לקהילה של אחי הרמב"ם בכתביו לרמב"ם. אך אנו למדים אחרת, ממסמכים שאותרו בגניזת קהיר. לעתים, התקשו למקם על ציר הזמן את מועד הגעתו של אותו אדם להודו. האם לפני  כ - 900 שנה או כ - 300 שנה? למעשה, ברור שהיו אלו שני ביקורים נפרדים ושני אנשים שונים.

 

נוכחות יהודית בהודו בימי הביניים ובעת החדשה

בגניזה הקהירית התגלה מסמך מהמאה ה-12, של הסוחר היהודי אבו זיקרי כהן, המציין שפגש ביהודי הודי מאזור טהנה שבהודו. הספן הנודע מרקו פולו, בן המאה ה-13 מציין גם הוא בכתביו את נוכחותם של יהודים רבים בהודו. אם התכוון לבני-ישראל מהודו, או קהילה יהודית אחרת בהודו, אין זה ברור.

 

הרב הצרפתי-איטלקי אברהם בן מרדכי פריצול (1450 - 1526), אשר ידוע בכתיבת הברכה "שעשיתני אישה ולא איש" ודגל בשוויון בין המינים כתב בספרו משנת 1524 "אגרת אורחות עולם" בפרק 14, שזיהה את קהילת בני-ישראל מהודו כצאצאיי עשרת השבטים האבודים:

...כי יש שארית מעשרת השבטים במדבר אצל ים סוף בדרך העולה למכה, אך לדעתי נהר גוזן הוא הגאנגיס ובני-ישראל אשר בהודו הם מעשרת השבטים.

הוא זיהה את הסמבטיון עם נהר הגנגס שבהודו, ספרו הודפס שוב בשנת 1586 בוונציה, תורגם ללטינית ונדפס שוב בתרגום באוקספורד בשנת 1691.

על פי הכתובות של יהדות קאיפנג (יהדות סין), שנתגלו וחלקן מתוארכות לשנים 1489, 1663 ו – 1679, מוצא יהדות סין הוא מהודו. לא ברור, והנושא עדיין בבדיקה, האם מקור יהדות סין בקהילת בני ישראל, בקוצ'ינים או בקהילה יהודית אחרת מהודו. עם זאת, קיימת האפשרות, שמוצאם מיהדות פרס, או מקבוצה שהגיעה בנתיב סחר דרך הודו לסין.

באותן השנים, החלה חלופת מכתבים בין רבני קהילות שונות, בנוגע לפסיקותיהם של רבני קהילות ספרד, אשכנז, בבל והיישוב הישן בארץ ישראל. הכתבים מאששים את היות עדת בני ישראל מהודו, כשאר עדות ישראל וכשרים לחלוטין.

מושל קוצ'ין ההולנדי, הנדריק אדריאן ואן-ריידה, אשר משל בין השנים 1677-1670, כתב שפגש בחוף דרום מערב הודו יהודים, אשר הינם לטענתם משבט המנשה. יהודי קוצ'ין אינם טוענים למוצא זה, אזי האם פגש בבני-ישראל מהודו, או שמא בבני המנשה, גם אם אין זה אזור מושבם, או שמא בקהילה עברית אחרת לחלוטין? זאת עוד יש לחקור לעומק.

בני-ישראל התבלטו בהיסטוריה ההודית. במאה ה-17, אהרון צריקר מונה למפקד הצי של השליט קהנוג'י אנגריה, וזכה לתואר הנילווה לכך. צאצאיו המשיכו לשרת כקצינים וכמפקדים בצי עד שנת 1793, השנה בה נשרף הצי עד הייסוד. סמאג'י (שמואל) ואבאג'י (אברהם) היו האחרונים אשר החזיקו בתואר נאיק מוכאדם Naik Mokadam.

משפחת קורולקר היו מפקדי הצי של ממלכת ג'נג'ירה במאות    ה-17 וה-18, וייתכן שאף לפני כן. הם קיבלו סנאד (צו מלכותי), המעיד על כך ותואריהם עברו במשפחה מדור לדור.

ישנו אזכור לקהילה בסנאד, הניתן לשאנוואר טלי ממשפחת אשטמקר, בה ניתנו למשפחה זכויות על אדמות רבות על ידי מאליק אמבר, ראש ממשלה ממוצא אתיופי של הסולטנות באהמדנאגר בסביבות סוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17.

הקיסר צ'אטראפאטי שיוואג'י בהונסלה ההינדי, מייסד האימפריה המרהטית, מתייחס לבני-ישראל במכתבו משנת 1674. במכתב הוא מתלונן על היחס הבלתי סובלני של הקיסר המוגהולי, אורנגזב המוסלמי כלפיהם, ודורש שיתייחס אליהם בכבוד. אביו של הקיסר אורנגזב, היה הקיסר שאה ג'הן, שבנה את הטאג' מאהל. בנו אורנגזב כלא אותו והשתלט על האימפריה.

בכרוניקות המרהטיים ישנו סיפור מסוף המאה ה-17, המספר כך:

הטלי ישראל, שלמה אברהם טלקר, נאשם על ידי השליטים המרהטים ברקיחת מזימה יחד עם השליטים האתיופים של ג'נג'ירה, במטרה להשתלט על האזור כולו!

גזר דינו היה רמיסה על ידי פיל. אך כאשר הושלך לבור ובו הפיל המשתולל, הפיל לא דרסו אלא הרימו בעזרת חדקו ושמו על הגב.

השליטים המרהטים נדהמו ממעשה הפיל והחליטו שזהו סימן שהוא חף מפשע ושיחררו אותו ואף נתנו לו אדמות בכפר גאנגלי שבעמק הקונאקן.

בשנת 1746 עברה משפחת אווסקר כמשפחה הבני-ישראלית הראשונה, אשר התיישבה בעיר בומביי, אליהם הצטרפה בשנת 1749 משפחת דיווקר, שהפכו להיות הקמודן מוכאדם.

במאה ה-18 צמחו מנהיגים חדשים לקהילת בני ישראל מהודו.
משפחת דיווקר. אלה היוו את המנהיגות החילונית ששילבה את הדת, ונקראו בתואר קמודן-מוכאדם  Kammodan Mokadam מפקד-נשיא במרהטית-יהודית. זהו תואר שעבר בירושה, מדור לדור, בכל שושלות המשפחה, בקרב גברים ונשים כאחד. החל בשנת 1784, ממקים בית הכנסת הראשון בשנת 1796, שמואל יחזקאל דיווקר (1730-1797) , ועד היום.

 

לנושא התואר קמודן מוכאדם היו ארבעה יועצים בכירים (צ'יאוגולים), שבדרך כלל היו מבכירי הקהילה, ומועצה (הג'אמאט) בה היו חברים כל הגברים מעל גיל שמונה עשרה. בישיבות ניתן ביטוי לכל מי שרצה להשמיע קולו, כולל נשים, אך ההחלטה הסופית הייתה נתונה בידיו של הקמודן מוכאדם.

בשנת 1838, הכומר הסקוטי ד"ר ג'ון ווילסון (1875-1804), מפרסם בספרו "ארצות התנ"ך" את העדות המפורטת הראשונה בשפה אנגלית על הקהילה. ווילסון מקים בתי ספר ללימוד עברית, ואף מתרגם ספרות עברית רבה וספרות תנ"כית ויהודית למרהטית. במקום ניסיונות לנצר את הקהילה, שבמילא לא צולחות, הוא עסק בקירוב הקהילה לקהילות יהודיות נוספות.

בשנת 1839, עם כיבוש נמל עדן שבתימן ע"י הבריטים, התיישבו משפחות בני ישראל במקום והקימו יישוב מבוסס. חלקם חזרו להודו, חלקם עזבו לארץ ישראל במבצע מרבד הקסמים בשנת 1949, ואחרוני הקהילה הידועים עזבו בשנת 1967, לאחר ההתנכלויות כלפי הקהילה היהודית בעקבות מלחמת ששת הימים.

 

מסעות בני ישראל מהודו בארץ ישראל
תיעוד מסעות הביקורים של עדת בני ישראל מהודו בישראל, קיים מסביבות 1850. עדות לכך אפשר למצוא בזיכרונותיה של מרי אליזה רוג'רס (Rogers), אשר ביקרה בביתו של הכומר היווני בשפרעם באוקטובר 1855, ופגשה במספר יהודים.
כך היא מספרת על יהודי מהודו, שפגשה:

 

היה במקום יהודי מהודו, בעל תווי פנים כהות וזקן לבנבן. לראשו טורבן כהה ולגופו גלימות כהות. הוא ניגש אלינו כדי לברכנו, כשם שמברך איש את אחיו, שכן הוא היה נתין אנגלי והתגאה עד מאוד באזרחותו. הוא יצא למסע מהינדוסטאן (הודו) לבקר בעיר שלמה, ולברר מה מצב היהודים בארץ ישראל. הוא הותיר רושם של אדם משכיל וחביב.

לדעתי, התיאור של רוג'רס נאמן לזהות החיצונית הנהוגה בקרב קהילת בני ישראל מהודו באותה התקופה, כולל אזרחותו.

 

שניים מהמבקרים בארץ ישראל, בני הקהילה, אף פרסמו את יומני מסעותיהם:

• "מסענו לירושלים" – יצחק שלמה גהוסלקר וד"ר יואל שמואל שירקולקר 1880, אשר פורסם בשנת 1887

• "עלייתנו לירושלים" – יעקב יחזקאל פינגלי וזוגתו (שפרטיה בבדיקה), 1894, אשר פורסם בשנת 1895

ביקור הְגביר אברהם ראובן קמרלקר מהעיר קראצ'י (אז בהודו והיום בפקיסטן) ומשפחתו בשנת 1902 בירושלים, תועד צילומית ופורסם בעיתוני הבני-ישראל מהודו בתקופתו. גם ביקורו במאה ה-19 של הגביר סולומון דויד אומרדקר, מקים בית הכנסת מגן שלום בקראצ'י תועד.

 

בני ישראל בהודו והרעיון הציוני

היו בין המבקרים, מי שהשתקעו בארץ ישראל לאחר כיבושה ב- 1917 על ידי הצבא הבריטי, וחלקם אף שירתו בו. תיעוד רשמי לעלייה לארץ ישראל מתחיל בשנת 1931, למרות ההתיישבות שקדמה לה.

 

אומנם, הקהילה הוזמנה על ידי ד"ר תיאודור בנימין זאב הרצל לקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897, אך הנציגים סירבו בשל סיבות משיחיות, ולמרות תמיכתם הכללית והכלכלית ברעיון.

חברי הקהילה החלו להצטרף לארגונים ציוניים, שקיבלו תנופה מחודשת, בשלהי מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1918 התקיים הכנס הציוני הגדול ביותר של הקהילה בהודו.

 

השתלבותם של בני העדה בהודו בעת החדשה

תפקיד החזנים, ההאזן באבא, תפס מקום מרכזי משלהי המאה ה-19 וביתר שאת במאה ה-20. למרות, שלקהילה לא הייתה מנהיגות רבנית, היא הייתה שומרת מצוות. אולם למרות השמירה על הצביון היהודי ועל המסורת, הקהילה לא הייתה בדלנית במהותה, ודאגה תמיד להשתלב בחברה ההודית: בחינוך, בצבא, בממשל ואף בקולנוע.  

עוד מאמצע המאה ה-19, הצטרפו רבים מבני הקהילה לארגון הבונים החופשיים, והתקדמו בסולם הדרגות. כמו כן, בני ובנות העדה השתלבו במנגנונים של הממשל והחינוך בהודו. הם השתלבו כשופטים, כרופאים/ת, כמחנכים/ת, ועוד, והובילו רפורמות רבות. היו ביניהם גם חלוצים בתעשיית הקולנוע ההודי, עוד מימי הקולנוע האילם בשנת 1912. להלן מבחר דוגמאות של בני העדה, בעלי תפקידים בכירים:

• רופאו האישי של מוהנדס קארמצ'נד גאנדי, הלא הוא המהטמה גאנדי, היה ד"ר אברהם סולומון אירולקר מהקהילה, ואחיו היה עורך דינו (צאצאיו של דויד חיים דיווקר קמודן מוכאדם).

• ראש עיריית בומביי בשנת 1937, היה ד"ר אליהו מוזס ראג'פורקר.

• ראש ממשלת ג'נג'ירה בסוף המאה ה-19, היה שלום באפוג'י ישראל ורגהרקר, ושר האוצר של גוג'ראט היה אליעזר אהרון דיווקר ק.מ ( 1873 -1936 ).

• הסופר המפורסם סיימון באנאג'י וקרולקר, אשר נולד בשנת 1841 בעיירה אליבג.

• המשורר אילוג'י (אליהו) נאגאוקר (1690 - 1740), אשר נודע בשם אילוג'י שהיר שהועסק על ידי המלכים האנגריים ושיריו שילבו את סיפורי התנ"ך בעברית, במרהטית ובהינדית בסגנון הליבאני. את העברית למד מהוריו.

• הרב יוסף יחזקאל ראג'פורקר, היה הבוחן הראשי לשפה העברית כבר בשנת 1871 באוניברסיטת בומביי, וגם סופר ידוע.

• רובנג'י שאהיר (ראובן יצחק נוגאוקר), היה משורר נודע באמצע המאה ה – 19.

• סופרים ומחזאים רבים היו מקרב בני העדה.
  ביניהם דויד חיים דיווקר, ממשפחת הקמודן מוכאדם, והסופר חיים שמואל קהימקר, שעל ספרו, שפורסם בשנת 1937 (למרות שנכתב בשנת 1897), מבוססים כל המחקרים עד היום, בנושאי עדת בני ישראל מהודו.

• בקהילת בני ישראל, משלב מוקדם מאוד, וביתר שאת מתחילת המאה  ה - 19, הושם דגש רב על חינוך נשים, שהיו מחנכות ומובילות. ביניהן שלוש  נשים, שהקימו את בית הכנסת הרפורמי בשנת 1925, והיו בין מובילות החינוך בסוף המאה ה-19 עד למחצית המאה ה-20.
  היו אלה הרופאה המובילה, דוקטור ג'רושה ג'יראד, המחנכת והמנהיגה הציונית רבקה ראובן (נוגאוקר), שסיורה בארץ ישראל בשנת 1947 עודד עלייה לארץ מקרב הקהילה, והמפקחת חנה (שאנטה) טליגאוקר (נולדה דיווקר קמודן מוכאדם).

 

• בין מקימי תעשיית הקולנוע ההודי, בוליווד, עוד בשנת 1912 היו רבים מבני הקהילה אשר נטלו חלק בהקמה והתפרסמו מאוד. ביניהם עמנואל פנקר, דויד צ'אולקר, יוסף דויד פנקר, חנוך אייזיקסון (סטמקר), פירוזה באגום (סוזן סנקר),  בני רובין (נאגבקר), משה יוסף (דיווקר), הרמן קולטקר ועוד...

• בזמן חלוקת הודו ופקיסטן, נבחרו קצינים הודים יהודים, לרוב מקרב בני-ישראל, כמו הבריגדיר גנרל דויד אברהם קולטקר ועוד בכדי להשכין שלום בגבול.

• בשנת 1948, יצאה משלחת של כחמישים גברים יהודים מהודו (רובם מקרב עדת בני ישראל מהודו), יוצאי הצבא הבריטי ובעלי ניסיון קרבי ממלחמת העולם השנייה, כדי להשתתף בקרבות לעצמאות ישראל. 28 מתוכם נפלו בקרבות.

 

יהודי הודו והפתרון הסופי הנאצי

בעת מלחמת העולם השנייה, ולמרות שמרבית הצבא ההודי היה תחת השלטון הבריטי ונלחם נגד מדינות הציר, כמה אלפים מבין אלה שנפלו בשבי ואחרים הקימו את הצבא שנקרא אזאד הינד (הודו החופשייה או שחרור הודו). הם נלחמו נגד הצבא ההודי הבריטי, בהנהגתו של סובהש צ'אנדרה בוסה (בהוז) וחברוּ למדינות הציר. אותו מנהיג, אף נפגש עם אדולף היטלר וחאג' אמין אל חוסייני מופתי ירושלים, בנושא החלת הפתרון הסופי על כלל יהודי הודו על ידי מסירתם לנאצים. תכנית אשר לא מומשה, בשל תבוסת צבאו בידי הצבא ההודי הבריטי, ובהמשך עם תבוסת מדינות הציר ומותו של בוסה בהתרסקות מטוס מסתורית שלושה ימים לאחר כניעת יפן הקיסרית.

 

בין אם שיקוליו לא נבעו משיקולים גזעניים, ובין אם היו במטרה לשחרר את הודו ואת העמים ההודים מעול הבריטים, נכונותו להשליך את ההודים ממוצא יהודי אל פי השאול, מעלים תהיות לגביי מעמדו כגיבור בהודו.

 

"עלייה וקוץ בה"

עלייה מאסיבית של בני העדה למדינת ישראל, החלה בשנת 1949 והתגברה בשנות ה-60. בין השנים  1948 - 1952 בלבד, עלו כ-2,284 עולים מהודו והצטרפו לכמה מאות, שעלו בשנים שקדמו להן. אולם, בשנת 1951, בעקבות גילויי אפליה עדתית ודתית כלפי בני הקהילה מצד הממשל הישראלי והרבנות הראשית, יצאה הקהילה להפגנות משמעותיות בירושלים, בתל-אביב ובבאר-שבע. העלבון, מפי מי שתהיה ראש ממשלת ישראל לעתיד, גולדה מאיר (מאירסון), שקראה לבני הקהילה  "ממזרים, מי צריך אתכם בכלל..", נצרב בתודעה הקולקטיבית של הקהילה.

 

המחלוקת הגיעה לשיאה, כשראש ממשלת הודו, ג'וואהארלל נהרו, פנה לראש ממשלת ישראל, דויד בן-גוריון, בעניין. שנת 1952, תיזכר לדיראון עולם, כשנה בה לראשונה חזרו עולים יהודים, מהם ותיקי מלחמת השחרור, כקבוצה מאורגנת בהנהגת אייזיק דיווקר, לארץ ממנה היגרו, מבחירה חופשית ובמימון ממשלתי. חלק מהחוזרים נשארו בהודו, ורובם שבו לישראל בחלוף השנים.

אפשר היה לקבוע אפוא, שזוהי למעשה המחאה החברתית הראשונה בתולדות מדינת ישראל הצעירה. המחאה התרחשה בין התאריכים 8.11.1951 -31.3.1952  והמטוס חזרה להודו עזב לבסוף ביום למחרת בתאריך 1.4.1952.

הממסד הישראלי ברובו, לא שעה לדקויות במנטליות של יוצאי הודו. הוא לא ממש הבין את הקהילה, ויצר לעצמו קונספט שגוי שנבע מחוסר ידע היסטורי ותרבותי בהתייחס להודו ככלל, ולקהילה בפרט. אומנם, ראש ממשלת ישראל, דויד בן-גוריון, שאב השראה במידה מסוימת מתורתו של המהטמה גנדי, וגילה יחס מבין יותר כלפי השונות התרבותית, אך עדיין לא הפנים את מורשתה העתיקה של הודו.

 

להלן ציטוט מיומן דויד בן-גוריון, 20.11.1951:

"טִלְגְרֶף לי יוספטל שלמעלה ממאה הודים מבאר שבע באו לתל אביב ודורשים שישלחו אותם חזרה להודו, אם לא - יכריזו בעוד יומיים שביתת רעב. הם שוכבים ברחוב....ברור שכמה מהם לכל הפחות מסוגלים באמת לרעוב עד שימותו, ומקודם ימותו כמה ילדים, וזה עלול לעורר רעש בעולם."

דו"ח מ- 21.3.1952 מאת הד"ר עמנואל אולסוונגר, אשר היה מקורב לקהילה ובין תומכיה הנלהבים בהודו ובארץ מתייחס כך לגבי המחאה החברתית:

"הטעינוּ את בני המשפחה על מכוניות משא ביחד עם המטלטלים והגיעו לתל אביב. הם הודיעו לפקידי מחלקת הקליטה שלא יעזבו את המקום עד שיעלו למטוסים או לכלי תעבורה אחרים ויחזרו להודו, והם הסתדרו לאורך הקירות של בניין הסוכנות היהודית שברחוב נחלת בנימין קרן רחוב לילינבלום, פרשׂו שמיכות על המדרכות וגם מתחו שמיכות לראשים בצורת יריעות אוהלים. כל משפחה מרוכזת מתחת ל'אהל' זמני כזה שסביבו נערמות מזוודות וצרורות רבים..."

מנהיגים ציוניים מסוימים כמו:

• גיורא יוספטל - ראש מחלקת קליטה בסוכנות היהודית

• יהודה ויסברגר - מנהל שער העלייה

• עזריאל קרליבך - עורך עיתון מעריב

• יצחק רפאל- שר העלייה

• גדעון פלפס - מנהיג בתנועת הקיבוצים

• שלמה שמידט- ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בהודו

• גולדה מאיר- שרת העבודה באותה עת, אשר אמירותיה צוטטו בפרק זה

ועוד אישים כאלו ואחרים, יצאו בהצהרות חסרות ביסוס אמתי ובצורה כוללנית מאוד – על כך שחברי וחברות הקהילה אינם מכירים עבודה חקלאית ואינם מסוגלים לה. הם אף הואשמו בעצלנות, בדימוי עצמי נמוך, בפחד מגיוס צבאי, ועוד כהנה וכהנה, ולא היא.

 

חלקם, העירוניים יותר, אכן לא הכירו עבודה חקלאית מה היא, וחלק מסוים אכן נמנע מגיוס, אך בין אחוז מסוים, מסיבותיו הוא, לבין הכללה?  ובתוכה גם אי הבנת אלו שאכן נמנעו וסיבותיהם, ובמיוחד שעובדות אלו לא היו בלעדיות לבני הקהילה בלבד, אלא הופיעו גם אצל יוצאי ארצות אחרות מהמזרח ועד למערב, ניתן להסיק, שזו היא ראייה סלקטיבית ביותר.

 

הצהרות נוספות על כך שבני הקהילה "פרימיטיביים", בשל מוצאם ובעלי רגישות עדתית מפותחת מדי, חסרי מנהיגות ורצון לפעילות פוליטית. כל ה"האשמות" האלו בטלות ואינן מבוססות, כפי שאפשר לקרוא בהקדמה זו ובמקורות רבים מאותה תקופה ומתקופות שקדמו לה, ואף למעשה מעצם התארגנות חברי וחברות הקהילה תחת רגש ואג'נדה משותפים בהנהגת מר אייזיק דיווקר, שהעלו את הטענות כלפי אותן ועדות ואישים.

 

הייתה אז התעלמות כמעט מוחלטת מנתונים שעלו בדוחות שנכתבו אז, לגבי ניהולן הלקוי של המעברות, לצד חילופי מנהלה תדירים, וכן עקב מדינה וחברה ישראלית בעלת גילויי גזענות, הפליה לרעה וקליטה לא נכונה המשולבת בחוסר רגישות, יחס מזלזל בקופות החולים ואי קבלת ילדים רבים מהקהילה למסגרות חינוך.

המטוס הראשון החזיר כ-115 עולים חזרה להודו, ובעקבותיהם עזבו כמה מאות נוספים. סך הכול חזרו להודו כ-575 עולים. בחלוף השנים, רבים מהם חזרו חזרה לישראל, כפי שציינתי.

בשנת 1961 חודשו הפגנות העדה, על רקע תחושות של קיפוח והפלייה. בשנת 1962, לאחר בדיקה מעמיקה ומדוקדקת, הוציאה הרבנות הראשית לישראל ספר בנושא, המוכיח שוב ומביא פסיקות רבנים מכל העולם, ולאורך ההיסטוריה, על היות הקהילה הבני ישראלית, קהילה יהודית כשרה למהדרין, ללא כל ספק. בין מנהיגי הקהילה דאז, היה שמשון שמשון (קילקר).

 

תיקון עוול היסטורי

לשם תיקון העוול ההיסטורי, יצא ראש ממשלת ישראל דאז, לוי אשכול ב - 17.8.1964 בהצהרה בכנסת, בנאום שנקרא אחיי בני ישראל, בו הבהיר, שאין כל דופי ביהדותם של בני ישראל מהודו, ושעל הרבנות הראשית וכל רבניה, לקבל את אשר הוכח ללא כל צל של ספק ! אחת לזמן מה, ובאופן מתגבר בעשרות השנים האחרונות, מופיע מחקר, המחזק את עובדת היות בני ישראל מהודו יהודים כשרים. נתון זה פועל 'הפוך על הפוך' וגורם תחושה בלתי נעימה בקרב בני הקהילה. שוב העדה חשה כאילו שאלת יהדותה מוטלת בספק, ושוב ישנו תיוג שלנו כקהילה שגם במאה ה-21 צריכה לעבור מבחני קבלה דמיוניים.

בין פרשת הילדים חטופי תימן, המזרח והבלקן, גיליתי במחקרי שישנן גם כשמונה עדויות מתועדות של מקרי חטיפת תינוקות של יוצאי הודו, אשר גורלם נותר עלום גם היום!

בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, גורשו בני ישראל מפקיסטן. רובם עזבו להודו ולישראל, וחלקם למקומות אחרים. הנותרים ירדו ברובם למחתרת, וכיום הם אנוסים מחשש שהשלטונות יגלו את יהדותם, אותה הם מקיימים בסתר, בייחוד לאחר הרס בית הכנסת בן ה-95 השנים, בשנת 1988. בית העלמין היהודי עודנו קיים.

לפני כינון היחסים הדיפלומטים בין הודו לישראל בשנת 1992, היוותה הקהילה היהודית ההודית בארץ גשר וגורם מקשר בין הממשלות. בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, עם התפתחות הטכנולוגיה בתחום הגנטיקה, נעשו בדיקות גנטיות שתוצאותיהן פורסמו שוב בשנת 2002 ברחבי העולם. התוצאות מציגות, שמבחינה גנטית קהילת בני ישראל מהודו חולקת את אותה מורשת גנטית עם קהילות יהודיות אחרות (כמו ספרד

ואשכנז), ובפירוט יתר – את גֵן הכהונה, העובר בתורשה משושלת הזכרים צאצאי אהרן הכהן משבט לוי, הנקרא באנגלית גֵן משה רבנו (The Moses Gene).
 

כיום, צאצאי הקהילה מונים באופן רשמי (כולל מנישואים עם עדות אחרות), למעלה ממאה אלף איש ואישה, המתגוררים ברובם בישראל, והשאר פזורים בעיקר בהודו ובמדינות דוברות אנגלית.

 

תיקצר היריעה בספר זה מלגולל את פרטי המידע העצום, אשר עוד ממתין לפרסום על אודות הקהילה, ורב עוד הנסתר על הנגלה, אך על כך בספרים שעוד יכתבו בבוא העת.

 

קהילות נוספות של יהודים בהודו

נוסף על קהילת בני ישראל מהודו, ישנן קהילות יהודיות-הודיות נוספות, כגון:

הקוצ'ינים – יהודי שינגילי מאזור קרלה, של היום. שורשיה, כך מסופר, בספני המלך שלמה לפני מעל ל-3000 שנים. בזמנו, אף הייתה להם נסיכות ישראלית בראשות משפחת רבאן. בשיאם, במהלך המאות ה-14 וה-15, דווח שמנו כ-80,000 איש. היות שסבלו מרדיפות דת חיצוניות, על ידי הפורטוגזים הקתולים והמורים המוסלמים, ולצד מלחמות פנימיות של הנסיך יוסף עזר ואחיו מבית רבאן באותן השנים, עם קום מדינת ישראל הקהילה מנתה לא יותר מ- 2,500 נפשות! ראש הקהילה נקרא בזמנו מודאליאר, והקהילה הייתה מחולקת לשלוש קבוצות: פְּרָדַשׁים, מלאברים ומשוחררים. כיום, רובם התמזגו לכדי קהילה אחת.

הבגדאדים – יהודים ממדינות דוברות ערבית, בעיקר עיראק וסוריה של היום. התהוות הקהילה החלה בהודו למעשה עוד בראשית המאה ה-16,  אך רשמית – בסוף המאה ה-18. בקום המדינה הם מנו כאלף נפש, ובלטו ביניהם הגביר דויד ששון ומשפחתו, שכונו "הרוטשילדים של המזרח".

בני מנשה – קהילתם היגרה, כפי הנראה, לצפון הודו מסין השכנה. על פי מסורתם הם צאצאי שבט המנשה, מ"עשרת השבטים האבודים". מקצתם, החל לעלות למדינת ישראל, כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת. כיום, הם מונים רשמית כ-10,000 נפש, מתוכם כ-3,000 בישראל, והשאר בעיקר בהודו.

נוסף להם, ישנם רבים משבטי הקוקי-צ'ין-מיזוּ, המייחסים עצמם גם כן לצאצאי שבט המנשה. עדויות רבות למוצאם הישראלי, ניתן למצוא במסורתיהם העתיקות.

בני אפרים – צאצאי סוחרים יהודים מפרס, ויש האומרים צאצאי שבט אפרים, שהגיעו דרך פרס ואפגניסטן עם שבט המנשה לאחר גלות אשור, אל ממלכת ג'אמו ומגהאדה העתיקות שבהודו.

בני הקהילה מונים כמה מאות נפש ומנהיגיהם האחים שמואל וצדוק יעקובי, ביקרו במדינת ישראל בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, אך בני הקהילה טרם השתקעו בארץ.

הפרדשים מ-מדראס – קהילה נוספת ראויה לציון, הינה קהילה יהודית ממגורשי ספרד ופורטוגל במקור,  שבהמשך היגרה גם מאמסטרדם. אלה הם סוחרים דוברי שפת הלאדינו. הקהילה הקימה בית כנסת כבר בשנת 1500, ובצמוד לו בית עלמין ברחוב קורל מרצ'אנט (על שמם ועיסוקם) בג'ורג' טאון, מדראס. בית הכנסת היה פעיל, לכל הפחות עד סוף המאה ה-18.

בשנת 1644, נבנה בית כנסת נוסף על ידי מנהיגם יואכים חיימה דה פאביה (שנפטר בשנת 1687), בעיר צ'אנאי ברחוב פאדאנאיקאנפאט, שלאחר מכן נודע כרחוב מינט. בית הכנסת נהרס על ידי הרשויות המקומיות, בשנת 1934.

המתורגמן המפורסם, אברהם נאבארו, נמנה גם כן על חברי הקהילה. אחד הרחובות ובתי העסק, מני רבים, הקרויים על שם יוצאי הקהילה, הוא רחוב יצחק על שם יצחק הנריקס דה קסטרו (9.6.1883 - 18.10.1944), שנרצח באושוויץ על ידי הנאצים, בשואה. כיום, בני הקהילה בהודו מונים פחות ממניין. השאר היגרו למקומות אחרים, כגון ישראל.

הם נקראו הפרדשים מ-מדראס, להבדיל מהפרדשים מ-קוצ'ין, שהם קהילה יהודית, שהיוותה חלק מהקהילה היהודית הקוצ'ינית הגדולה. עם זאת, לשתי הקהילות מוצא קרוב ומשותף.

כמו כן, ראוי לציין קהילות יהודיות לשעבר, כגון:

הפתאנים – פָּשְטוּנים או פשטו, המיוחסים לצאצאי עשרת השבטים. בראשם, משפחת המלוכה, המיוחסת לאפגנה נכדו של המלך שאול.

הנאזריני – צאצאי יהדות קוצ'ין, אשר המירו דתם לנצרות במאה ה-1 לספירה, על ידי תומאס-יהודה.

הכינענים – כנענים או קנאים. קבוצה נוספת צאצאי של יהדות קוצ'ין, אשר נוּצרו על ידי תומאס-יהודה במאה ה-1 לספירה.

הצ'יט פאוואן ברהמין ההינדים – מסורת על מוצא משותף עם בני ישראל מהודו, קיימת ומוסברת בפרק זה לעיל.

 

על החתום: אליעז ראובן-דנדקר קמודן מוכאדם